פסק-דין בתיק ע"ע 56946-09-11

השופט אילן איטח

1.         לפנינו ערעור מר זייצב על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית הנשיאה השופטת יהודית הופמן-גלטנר ונציגי הציבור מר משה גולדפרב ומר נתן בורוכוב; תע"א 1418/08) מיום 4.7.11.

נציין כי פסק הדין הנ"ל היה מושא שני ערעורים נוספים (ע"ע 1902-10-11 ו- ע"ע 42535-09-11) אשר נדונו יחד עם ערעור זה. פסק הדין בשני הערעורים הנוספים ניתן ביום 13.11.12, טרם קבלת הודעת הצדדים בערעור זה כי לא הגיעו להסכמה לפשרה. לפיכך, נותר כעת להכריע גם בערעור הנוכחי.

2.         בפסק הדין נדחתה תביעת המערער לתוספות שכר שונות בגין תקופת העסקתו במתקן לטיהור שפכים שהופעל על ידי המשיבה וכן נדחתה התביעה לדמי ביגוד, ומכאן הערעור שלפנינו.

3.         בכל הנוגע לתביעה לתוספות השכר השונות - לאחר עיון בכל חומר התיק, ובחינת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. מעבר לזאת, מצאנו מקום להוסיף את הדברים הבאים:

קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא בפסק דינו מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שהייתה בפניו ומסקנותיו המשפטיות ראויות להתאשר על סמך אותה תשתית עובדתית מוכחת שנקבעה על ידו.

כפי שקבענו בפסק הדין הנוגע לשני הערעורים הנוספים, בדין קבע בית הדין קמא כי תנאי העסקתו של המערער היו על פי ההסכם המיוחד שנחתם עימו, ועם נציגות העובדים, בהסתמך על ההסכם הקיבוצי לעובדי מקורות משנת 1990 (להלן: ההסכם הקיבוצי). לפי הפירוש שיש ליתן להסכם המיוחד, המערער אינו זכאי לתוספות השכר שנתבעו ואשר נקבעו בהסכם הקיבוצי, באשר אלה אינן מוחלות על המערער מכוח ההסכם המיוחד. בית הדין ביסס את קביעותיו העובדתיות לעניין פרשנות סעיף 4(א) להסכם המיוחד, על ההקשר התעשייתי-מפעלי, ולא מצאנו מקום להתערב בפרשנותו את הוראת אותו סעיף. מעבר לטעמי בית הדין נוסיף כי המערער בחר שלא להזמין לדיון את נציגות העובדים על מנת לתמוך בעמדתו בדבר פרשנות הסעיף, ולכך יש משמעות לעניין פרשנותו של אותו הסעיף.

4.         לענין התביעה לדמי ביגוד - התוצאה שונה. בית הדין דחה את התביעה בגין רכיב זה מן הטעם שמדובר "בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון". בפנינו הסכימה המשיבה כי המחלוקת בנוגע לרכיב זה, ששולם ליתר העובדים מושא פסק הדין האזורי, היא עובדתית - דהיינו, האם רכיב זה שולם בפועל למערער אם לאו. שכן, לפי גרסת המשיבה בבית הדין האזורי, כפי שגם עולה מתצהיר העד מטעמה, המערער היה זכאי לביגוד מכוח ההסכם המיוחד ולטענתה הוא אף קיבל זכות זו. לא היתה מחלוקת בדיון שלפנינו שככל שדמי הביגוד לא שולמו למערער על המשיבה לשלמם.

            ביום 3.12.12 הודיעה המשיבה כי גם בבדיקה החוזרת שערכה עלה כי דמי הביגוד שולמו למערער. בתמיכה הפנתה למסמכים שצורפו לתצהיר העד מטעמה ומהם עולה כי בשנים 2004 - 2006 נמסרו למערער תווי קניה כנגד דמי הביגוד. על מסמכים אלה חתם המערער.

מנגד טען המערער כי המסמכים הללו צורפו לראשונה לתצהיר העד תוך שינוי חזית, לאחר שבכתב ההגנה טענה המשיבה שהמערער כלל לא היה זכאי לדמי ביגוד. לטענתו, במסגרת הסיכומים התנגד לשינוי החזית. לגופו של ענין טען המערער בסיכומיו ובתגובתו שבכל מקרה אין המסמכים מוכיחים כי דמי הביגוד שולמו לו שכן: במסמך המתייחס לשנת 2004 לא מצויין סכום; במסמך המתייחס לשנת 2005 מצויין סכום בכתב יד אך לא ברור לאיזה מועד הוא מתייחס; במסמך המתייחס לשנת 2006 הסכום מחוק חלקית.

לשלמות התמונה נציין שהן המערער והן העד מטעם המשיבה לא נחקרו על ענין דמי הביגוד. לפיכך, ההכרעה בסוגיה זו תעשה על פי הנטלים. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת הראיות שלפנינו שוכנענו כי דין הערעור בענין דמי הביגוד להדחות, ואלה טעמינו בתמצית:

א.               תחילה נדרש לטענת המערער בדבר שינוי חזית. כפי שנטען על ידי המשיבה בבית הדין האזורי, משהטענת המערער כנגד ראיות המשיבה עלתה רק בסיכומים הרי שאין לקבל את הטענה של שינוי חזית. העת להעלותה היתה, לכל המאוחר, בעת שהעד מטעם המשיבה נחקר. משהמערער לא עשה כן, הרי שהוא מושתק מלהעלות את הטענה מאוחר יותר והוא נתפס כמסכים לשינוי החזית .

ב.                משהמשיבה הגישה ראיות, שנתמכו בתצהיר, ומהם עולה כי למערער שולמו דמי הביגוד בתווי קניה הרי שהנטל עובר אל המערער להפריך את אותן ראיות ואת האמור בתצהיר העד מטעם המשיבה. המערער לא הביא ראיות לסתור ונמנע מלחקור את העד של המשיבה בענין זה - ולהמנעות זו יש משמעות ראייתית.

ג.                 לא זאת אף זאת, עיון בסיכומי המערער מעלה כי הלכה למעשה הוא אינו כופר בחתימתו, ורק מעלה טענות הנוגעות לדיות המסמכים. אלא שטענות אלה לא יכולות להשמע, באשר הן אינן מביאות בחשבון כי אותם מסמכים באים בנוסף לאמור בתצהיר העד מטעם המשיבה - תצהיר שלא נסתר.

5.         סוף דבר - דין הערעור להדחות. בשים לב לנסיבות הענין החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ג (23 ינואר 2013 ), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.